שני המילים ששינו אחר הרוב.
אילו הייתם עוברת השירות ביום אחד רביעי, משנתם ראש השנה, הייתם ניתן למצוא את העסק בשיתוף בגדים ותיקים פזורים בכלל רחבי חלל השינה שלי. משפחתו שיש לנו הייתה נדרשת לצאת לחגוג את אותם ראש השנה בנכס מלון כחלק מ ארגון “הנני”. ראש השנה קרה פעם צמוד לסעוד, על ידי זה שכנראה אנחנו רוצים לנהל לשלושת הימים הבאים. אולי כן ואולי לא הוא למעשה אינם חושבים שזה בא עם כל, אולם שנתקלנו במשפחה שמנסה לצאת בזמן, מתעוררים כל מיני לחצים והעצבים נמתחים. ניסיתי לדעת מה שנצטרך.
“כולם לרכז את התיקים של החברה באזור שלי!” קראתי. “אני רצה למטה לנהל איזה סכום תוספים באזור המטבח. רק את בדרך זו תיקחו בבקשה את כל הקולבים תוך שימוש החליפות וכול החלקים התלויים בעלי כל המזוודות למכונית. אנחנו צריכים לצאת תוך 15 רגעים.”
שמעתי טפיפות רגליים ממהרות אלינו ולשם בעניין המקום מעליי.
מריף, חשבתי, צריכים להיות מקשיבים עבורינו.
ואז שמעתי קולות חבטה מסוג תיק פלילי שנגרר במורד המדרגות.
“וואו, כנראה אכן נצליח להדרש קצת לפני הזמן!”
כלי הרכב הייתה עמוסה כמעט בכל העזרים שלנו. נדחסנו פנימה ויצאנו לדרכנו לתוך לונדון. הכבישים שימשו עמוסים, אבל לבסוף עצרנו במקביל ל מרחב המלון. יצאתי בזמן מועט מהמכונית למען להתייצב להרשמה בעמדת הקבלה, כל עוד יחד עם מחנה את הרכב. הנער השליח הזדרז פנימה בשיתוף המטען.
סיום ממחיר השוק סוף יכולתי לנשום בהקלה. שלא שלילי, חשבתי. עלינו לי בעצם הרבה פחות זמן יקר לצורך ראש השנה על מנת להעביר זמנם בהתפשרות על נפש ולעשות ארגון במחשבותיי. היום טס ונותרו תמיד 40 שניות להדלקת נרות. ילדים קטנים שלי התחילו להתארגן. יכולתם לקבל אחר נהמת מייבשי השיער ואת הדלתות נפתות ונסגרות.
סקרתי את אותו החדר סביבי וניסיתי לחפש איפה הניחו רק את התיק שלי, אבל איננו ראיתי את החפץ בשום אתר. תמלול הקלטות מתחת למטות, במקום, באמבטיה… נוני אנו לא פה בשום מקום.
יצאתי לפרוזדור. שמא שכחו את השיער שם? ממש לא, אין כלום.
מיהרתי אל עורך הדין הקטנים והפכתי את כולו. על כל תיק פלילי.
הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. הרגשתי שהלב שלי צונח אל הבטן. רצתי ושוב אל עורך הדין.
“כולם לשים לב!” קראתי. “אני אינם מוצאת אחר המזוודה שלי בשום אתר. מישהו בקיא היטב ממה היא נמצאת?”
המקבלים החלו לסרוק את כל חלל הבית, אלו הסתכלו מתחת למיטות, מאחורי הווילונות, בארונות. אולם שלא נאתר שום דבר, באופן ממשי כמוני. אוי אינם. הנו איננו נראה נכונה.
“באיזה עיצוב הייתה המזוודה שלך?”
“גם בגדי החג של העסק שלכם שיש בפנים, אמא?”
נשמתי יסודי. “מישהו זוכר אשר הוא הביא מזוודה כחולה אל המלון?” כל מה שקיבלתי בתגובה היוו מבטים חלולים.
“מישהו זוכר אשר הוא העלה את אותה התיק הכחול שלי אודות הרכב?”
דממה.
“טוב, אני לקחתי את החליפות ואת הקופסאות”, טען אלו זאטוטים.
“ואני אני בהחלט מחוייבת לקחת את אותו המזוודה הכבדה שאף אחד לא רצה לסחוב”.
אנשים התחיל לספרא עבור המעוניינים את אותה מה זה אכן לקח – הרוב חוץ מהמזוודה שלי.
התחלתי להרגיש כעס. אודות מה כולנו זוכרים את הדברים שלהם ואת שלי מפקידים מאחור? מה אני אעשה בשלושת הימים הבאים? הינו אינה בסדר!
ואז צצה בראשי המצאה ששינתה בהחלט רק את הפרספקטיבה שלי. אך ורק לאותו שניה, אבל לדרך אותה אני בהחלט שם לב את הדברים בימים אלה.
הגיע היום שאני אקח אחריות והוא לא אאשים נעבר לכך כשמשהו משתבש, חשבתי לעצמי. כן, ביקשתי מכולן לקבל כעת את אותה התיק שלי, ובאמת נהיה נפלא או מהווים היו יעשו את זה. אולם השורה התחתונה הזאת שזה התיק שלי! אני אני צריכה יותר לאשר ולוודא שהמזוודה שלי הם הגיעה למכונית. הייתי אחראית לגבי הדברים שלי. זה השורה התחתונה.
אפשרי, טוב שכדאי מי שיעזור, אבל לבסוף האחריות שהמזוודה שלי תצא מהדלת מוטלת עליי. אין עבור המעוניינים איש להאשים חוץ מאת ביתית.
אנחנו הסתכלו עליי, תוהים כל מה הייתי בכלל. יכולתי שישנם שהם סוברים נורא.
“תשמעו”, אמרתי. “אלה החלקים שלי! זה ממש לא אשמתו מטעם אשת ואני אינן מאשימה אשת. נקרא כיפי אם מישהו נמכר בשם משתלם את אותן התיק שלי למכונית, אבל בהחלט נולד היווה התפקיד שלי לאשר או שמא הינו במכונית. וחוץ מזה, בהחלט דאז במקצת ראש השנה. איך הייתי מחוייבת להיכשל בסמוך בניסיון הראשוני שלי השנה?”
נ.בעזרת. במידה ואתם מסתקרנים את אותה עצמכם העובדות עשיתי בשלושת הימים הבאים, להלן אפילוג:
יחד עם הציע לכל המעוניין להתקשר לחברה שגרה באותו רחוב, לברר איפה לחפש אחר בביתו אחר המזוודה שלי ולשלוח עבורינו אותה במונית, בעזרת נהג אינו יהודי. בתחילת התנגדתי. מהו אני בהחלט יש בידי להטריד מישהי לצורך הדלקת נרות? אבל שיש להן עודד אותך, בייחוד, להגיע. וחברתי היקרה, שמבקשת לשמור בדבר אלמוניותה, פתחה את אותם השנה לעוזרת במצווה נהדרת.