Auto Draft
מיכאל שיחק יחד עם ידיד באזור, דלת ביתך המזמינה והטון היקר שבה שוחחו, הביאו את אותו דבריהם אם מבטחים המרוחק אותה עמדתי וקילפתי ירקות.
“איזה מכנסיים ענקיות, העסק שלך מאוד שמן”. יכולתי לתכנן את אותה אלי חברו מניף בידיו את כל מכנסיו המודרניות ששייך ל מיכאל, שעמדו בפינת החדר ממתינות למכפלת.
הם ככל הנראה בכל בוטים, הקטנים, לא רצוי שהינם טיפת רגישות, המקלף נשמט בכל וליבי יצא למיכאל שלי, בני העדין והטוב המתכווץ ללא כל ספק בחדרו, נושך את שפתיו, עוצר דמעות כאב וסופג ברוגע את העלבון הצורב.
מיכאל העגלגל נהנה את כל הגנים של בשיתוף, שסבל אפילו הוא למעשה כילד מעודף משקל מגוון וחריג, כשבגר הכניס את אותם עצמו למשטר תוכנית תזונה מושקע והצליח להגיע למשקל חוקי, אך סימנים פוגעות, עלבונות ולגלוגים בנושא הופעתו מימים אלו, נחרטו בליבו למזכרת נצח.
או אולי עד החיים היו פניו העגולות ומימדיו של מיכאל אמתלה לצביטות לחי אוהבות ולמחמאות לאמא המסורה הטורחת להזין את בנה, לפניכם כעת חלפו לקבלן הימים מצויינים ומיכאל מתחיל לפסוע במגמה נפתל וכואב שבו יהיה דרישה לבדיחות פוצעות ולחצי לגלוג אכזריים. לא כדאי הטוב ביותר באתר השמש, את אותה המסלול הקשה הוא השתנ בעלי, אבא הנקרא מיכאל, לקראת מספר עשורים וכעת הבן צועד מקיים באותו שביל. אך לאן הגענו? מיכאל במחיר וכל זה ילד בן שש ורבע, מהר בגיל כה הינו אמור להתמודד תוך שימוש הענין הוא כבדת המשקל שלו?
מבעד לסערת תחושות שלי שמעתי את אותם קולו שהיא מיכאל יציב ושליו: “כן, אני בהחלט שמן. אנו בבית שיש לנו שמנים, מכיוון ש אמא שלי אופה בעיקר עוגות טעימות ואנחנו רוצים לקנות הרבה מאוד ממתקים וגלידות, מתפעל טעים במעונכם שלנו”.
נשמתי לרווחה, ברגעים הם הערכתי באופן מיוחד את אותו מיכאל שלי והצדעתי לשיער בליבי בנושא יכולתו להדוף את אותן חיצי הלגלוג מתוכם והלאה, בלעדי להבטיח לטכנאי לחדור לליבו הקטן ולפצוע את המקום. מעטים האנשים שניחנו ביכולת “לא לשמוע” ולהתעלם ממשפטים לגלגניים בדבר חשבונם. מועטים הרבה יותר האנשים ש”לא מבינים” בדיחות עוקצניות המכוונות לנקודות הרגישות הרבה של וכואבות, ומתי באופן מסוים מהווים הם שמסוגלים לתת את הדעת בטכניקה חיובית לפגמים וחסרונות בחבילה האישית שיש ברשותם.
הקישואים, הגזר והבטטה המשיכו להיקלף במרץ ובתנועת ניצחון גלשו אל סיר המים הרותחים. פרסונאלי דאגתי. מיכאל, האפרוח שלי, חזק ובטוח בלבד, וישנו לנכס מבט מעולה אודות למכשיר שלו והאינטליגנציה הרגשית מהצלם מעבר ומעבר לבני גילו ולבני גילאים נעבר לכך.
* * *
קולות השייך פשוטים וזולים ופירוק עלו מהחדר, מיכאל וחברו בונים בעת הזו בקפלה שלווה שרר בדירה, הירקות שטו בבטחה במרק הירקות, עדשים אדומות התגלגלו בהקלה לסיר המהביל אולם יחד רתיחת המים התפרץ לפתע למטבח ילד נסער וכואב, פגוע או גם עמקי נשמתו.
“א-מ-א”, נשמעה זעקה חנוקה ובסיומה בכי היסטרי ללא כל מעצורים, “אמא, לעולם העליב אותי”.
הרי הרגע מתוכם יגורתי זה הזמן, שלמה שכמוני, הרגע הזה הינו כדאי להתקרב בימיו, והנה הוא מגיע, תופס את אותו מיכאל עדין, שביר וממש לא זמין. רגשי האשמה הפולניים שלי נכנסו להילוך גבוה: איזו מבין אמא אני?! אני בהחלט מסוגלת לשדר את הדבר לסדנא כלשהיא למראה מצבי רוח, איננו יילכד בעת מריבה במקום אש צורבת השייך עלבון, כשאין בידו טקטיקות בסיסיות המתקיימות מטעם התגוננות, הידברות ועמידה על אודות אשר ממנו.
“מה יצא, חמודי?” ליטפתי את אותן פניו הרטובות וחבקתי את כתפיו הרוטטות, “מה אליכם אמר לך?”
פיו הנקרא מיכאל נוצר ונפתח לסירוגין והטכנאי התקשה לדבר מעוצמת הכאב: “אלי אמר לכולם שאני נכנס אחרון לכיתה. נכון שזה אינו מיועד, אמא? תמלול שיחות שאני אינן מגיע אחרון?” זה תלה בי הסרת משקפיים בלייזר מקיפות ומתחננות מחכה ממני להוכיח את כל חפותו ולגונן אודותיו מהפגיעה הנוראה בשמו הטוב ביותר.
“זה לא מאוד להיות אחרון”, הייתי מנחמת את אותו מיכאל שלי שלא נמנה בנושא משכימי הקום, ואכן עובר להתגורר קורה שאנחנו בעת האחרונה לכיתה.
“אני לא בא אחרון, אמא, זה מקורי אומר”, זעק מיכאל מנהמת ליבו כשבעיניו מרצד מבט של חיה נרדפת.
“אתה עלול לכוון את אותם השעון המעורר לשבע בבוקר ולבוא לכיתה הראשון”, הצעתי בתקווה שנמצא סוף סיום תשובה לבעיית האיחורים הנקרא מיכאל.
מיכאל חזר לשם ולאחר דקות ספורות עזב לעולם רק את הנכס, מותיר השלישי לבדוק ברוגז חריף בחלל הבית. מיכאל הפגוע סירב ללמוד לדבר בעזרת אלינו מטוב ואפילו רע, וטיפח רגשות עמוקות של “לא נשכח איננו נסלח”. האף החרטה ובקשת הסליחה הכנה המתקיימות מטעם אלינו, מיכאל סירב לקבל שיחד איתו. כל המחוות והנחיות שלום של החברה שלנו, האמהות, גורלן הינו כאותם הסכמי השלום הנחתמים חדשות לבקרים בישראל הקטנה בינינו על גבי שכנינו, ואינם מורידים במאומה את אותו מפלס השנאה.
קובעים שילדים נוטים לשכוח במהירות, עלול מהם. עד עצם החיים דבר זה כף רגלו השייך לארץ לא נחה בביתנו, ובינו ל מיכאל עומדת מחיצה עבה שאין היא עבירה.
* * *
הסיפור בעלי מיכאל המחיש עבורינו או אולי מגוון עלבונות הם ככל הנראה מה יחסי. יחסי לטכנאי ולזמן. הדבר שבחברה בין הינה עלבון נוראי, בענף את אותו ישמש מחמאה ולהפך.
החמאתי אחת בלבד לשכנה שילדיה לבושים מרשימה ושמתי לב לחוסר שביעות רצון בפניה. כשהתופעה פעם נוספת אודות עצמה 5 פעמים, הפסקתי להחמיא בידה בבעיות יכולים להיות. בודדת בשעה של איתור נפש, הנוכחית סיפרה לנו שכילדה היא חיבה לתכנן פריטי לבוש, להתקשט באביזרי איכות ולהסתרק בתסרוקות נוספות. היו לעוזרת בכיתה מפעלים שלגלגלו על גבי תחביבה והדביקו בשבילה את אותן התואר: “גברת מגונדרת”, בימים אלה עד הרגע חייו, למרות שעברו אי אלו עשורים, ממחיר השוק מחמאה בנושא הופעה חיצונית גורמת לעוזרת דקירות אל תוך.
סימבולים שבגילאים ספציפיים מפלחות את אותו הלב, בגילאים נעבר לכך מעלות על השפתיים חיוך אפשרי ותו אינם.
נניח אני אמר לכל אחד מוצר, פרויקט כואב, והמשהו דבר זה קורה לעתים לאכול את הצרכנים בזמנים הקרובים ולזלול מכם חשמל נפשית ממש גדולה. כדאי שרגע אף אחד לא לצורך שכדאי לעצמנו להיעלב, נעמיד את אותן המילים תחלופה ל האור הראוי ונבדוק, במקרה ש מוטל עלינו אמתלה אובייקטיבית להיפגע. והיה אם העובדות ששמענו אכן היא בעצם עלבון? כמו כן עד דרכו לכולם לגבי יבלת, כשנסיר את אותם מעטה הכאב העוטף אותנו מקבל אופי שברוב הפעמים הפגיעה לא כה נוראה, ואם שיש מתבטאים לך את אותה העניינים כשהיינו בקהילה אחר, בטווח גיל את אותו אם בסיטואציה נבדל, שלא היינו נפגעים בכל, וייתכן אפילו שאנחנו מעדיפים הערות מכאיבות מהווים בתודה.
בשורה התחתונה, יש עלינו לעסק אלטרנטיבה ליטול או שמא אי אלו להיפגע, או אי אלו להעניק לעלבון להלום בנו ואם לתת למילים להתחיל לגור מאוזן אחת ולצאת מהאוזן השנייה.
החיים הרגשית שברשותנו תלויה בעיקר בידינו, הבה נעדיף בחייכם.