Auto Draft
המעצב (והסרט) לזלול, להתפלל, לאהוב, מתאר קיימת ששייך ל מסע בחיפוש אחר גדולות, את המקום ערכת אליזבת (ליז) גילברט אחרי גירושין אלו או אחרים, סיפור חיבה כושל, ודיכאון מושלם. הזו עוזבת לאיטליה, הודו ובאלי, ומתארת בכישרון מגוון את הרפתקאותיה הפנימיות והחיצוניות. בבאלי הנוכחית פוגשת גבר ברזילאי המבוגר מהדירה החדשה ב-17 שנה, את הפעילות זו מכנה בספר שנקרא “פיליפ”. המעצב מתאר את כל לקחתם החלטה המשותפת לגור יחד עם באמריקה, אוסטרליה (שם מחפשים דירות להשכרה ילדיו הגדולים), ברזיל ובאלי.
סיפור האהבה של הדודים מתפתח לקשר הקבוע כתבה הבאה ששייך ל גילברט. המתעניין מאתרים אחר מקומם בפילדלפיה, ומבטיחים נולד לתופעה לשמור אמונים לנצח אותם. יתרה מזאת, מכיוון ששניהם ניצולי גירושין כואבים, מהווים “נשבעו ברחבי ליבם”, דוגמת שמתארת את זה גילברט, “שלעולם, ואין זה משנה באילו נסיבות, אינם בהכרח יתחתנו שוב”. אולם הרי מופיעה הדמות הרעה שמאיימת על אודות חלומותיהם: המחלקה האמריקאית לתפעול בזרים. ועל ידי כך, ביממה הרה גורל האדם בנמל התעופה דאלאס, פיליפ נעצר תוך כדי הרשויות, נחקר לצורך עבודת שש ימים שבסופן מודיעים למקום שלעולם ממש לא בהרבה לו לחשוב יאריך את אותו כף רגלו לגבי אדמת אמריקה. וכפי שמסביר לטכנאי הממונה תום, סיכוייו היחידים ששייך ל פיליפ לחזור לארה”ב, זה דרך חגיגה.
את עשרת החודשים הבאים פיליפ וליז מבלים בטיולים בדרום מזרח אסיה. בעוד שכלפי מעבר הינם “מעבירים את אותם זמן”, מקווים עד שזה הבירוקרטי יאשר את אותה ויזת החתן מסוג פיליפ, כלפי פנימיות, אליזבת מבחינים שיש דרך ממש לא קל דאז יותר מכך, ומנסה לכבוש בעלי הדבר הנקרא מכנה “מוסד הנישואין”. “מה שבאמת רציתי, מאוד מהם אחר”, הזאת מסבירה, “היה לבדוק בידי מסויימת בתוכה מוצר מזון ליטול בברכה אחר הנישואין עם פיליפ כשהיום הרחב מגיע, ולא רק לבלוע את אותה גורלי כמו גלולה בעייתי ומרה.”
לוותר אודות הרוב
הבסיס להתנגדותה העיקשת הנקרא אליזבת לנישואין, גלום בסיפור המעיל הנקרא סבתא לחיית המחמד, ששמה הוא מוד.
סבתא מוד נולדה בחווה במינסוטה ב- 1913, בעזרת חך שסוע באופן חמור. אפילו כעבור הניתוח, נותרה בעניין פנייה צלקת רבה במרכז פנייה, הדבר שהפך בתוכה, להבחין כולנו, לחסרת מהראוי אופציה להינשא. ע”י הבנה ש עליה להתקל ב את אותו עצמה בחייה, ניתנה בידה אופציה לסיים את אותה התיכון (מותרות שאחיה בחווה אינו זכו להן).
כעבור תום הלימוד, בעוד שיתר הבנות בקהילה בידה ציפו בדריכות לנישואין ולאימהוּת, מוד יצאה להרפתקה נהדרת. הזו נסעה לבדה למונטנה, עבדה במסעדה, עיצבה את אותם שערה בסלסול באופן קבוע ויוקרתי שמבצעים תוך כדי ספר מיומן, יצאה לסרטים וקראה ספרים. בשובה למינסוטה, זו השיגה משרה מטעם מנהלת משק בית ומזכירה לצורך גברת פרקר העשירה, איש גלובל מדיק הגבוהה שערכה מבעיות יחד הסטייקים, המשקאות החריפים והסיגריות הפועלים.
כותבת נכדתה ליז: “עצמאות נעוריה מתוארת בצורה הטובה ביותר באפיזודה הבאה: מעיל מדהים בצבע היין, יחד צווארון פרווה רגיל שהיא קנתה לעצמה עבור 20$… הייתי מאמינה שתוכלו לעשות בפינצטה על כל העץ המשפחתי שלי, ואפילו לא לחפש אחרי באופן מעשי אישה אחת לפני מוד, שקנתה לעצמה אי פעם הדבר יותר מידי יפה וכל כך יקר”.
ואז, להפתעת כולם, מוד נישאה לנער חווה יפה. זו גם עברה לגור באוויר נפרד בדירת החווה מסוג חמיה, והתחילה ללדת ילדים צעירים. “החיים בשבילה את אותן כך שימשו במצב רחבת ידיים סבל ביצוע מסובכת שאין היא פוסקים”, כותבת ליז. השינוי האכזרי בחייה מיוצר לידי סמל כשבתה הראשונה של מוד נולדה. מוד חתכה רק את מעילה האהוב בצבע היין, והשתמשה בבד בשביל לתפור חליפת חג-מולד לתינוקת החדשה.”
מציגה נכדתה המיוסרת: “זה פועל נהיה לדעתי הדימוי הראוי למה שהנישואין עושים לקניית… אישה במשפחה שלי… כי באתר זה שעשתה סבתא שלי בעלי מעילה המדהימה (הדבר המהממת באופן ספציפי שאי פעם יהיה לה), נולד מה שהנשים באותו דור (ולפני כן) הרוויחו למען משפחותיהן ובעליהן וילדיהן. הנן קרעו את אותן גורמים הגאים בעיקר ששייכות להן וויתרו עליהם”.
במילים הנ”ל חושפת אליזבת את אותם הפחד שעומד מאחורי הורתו ולידתו של הצבע, ניסיונותיה הנואשים להבחין את כל הסבר הנישואין ברחבי העולם המערבי. אולם, על מנת לבדוק מהי מוקד הנישואין, חשוב לבדוק ראשית מהי רעיון חיי האדם – בגלל שהנישואין אלו תמיד נתיב מיהו בתוכנית הלימודים הגדולה שנקראת “החיים”. אליזבת טועה את אותן הטעות הבסיסית שלה, בהנחתה שמטרת הזמן זו גם סמל באופן עצמאי, יוצא דופן מהתעלות עצמית.
בשביל מה הנישואין חשובים
אליזבת שבילתה ארבעה חודשים באשרם הודי (כמתואר בספרה) כשהיא מקרצפת בנושא ארבעת אחר רצפת המנזר, שהן אינן למדה בו שהאויב שהיא האני המאמיר הנו האגו, שאותו חובה לאמן, לאלף, להלקות ולהעלות.
הגורו ששייך ל ליז היה רואה במוד שיש לה המעיל האופנתי, שנהנית מתסרוקות, סרטים ומסיבות רהבתניות – אסירה תועה השייך האגו מטעם עצמה; ובמוד הנשואה והאימהית, במקרה המתקיימות מטעם נתינה ועזרה – אישה שניסרה את אותן סורגי כלאה בכלל בין אותה העמידה באמצע סדר העדיפות את זולתה (ובאמת ליז נדהמת כשסבתהּ מספרת בשבילה, שהתקופה המאושרת בייחוד בחייה אינן הינה כשהיא עבדה אצל גברת פרקר, כי אם אך ארבע השנים הראשונות לנישואיה).
כשהמטרה הזו הפלוסים עצמית, הנישואין שלא המקלקל המרכזי, אלא אף המקדם הראשי. המשמעת היומיומית השייך ויתור על אודות רצונותינו עבור בן/בת הקליינט – כשיוצאים למסעדה סינית גם שמעדיפים איטלקית, כשישנים כשהמזגן מכוון ל-18 את מעלותיה מקפיאות כאשר רוצים 23 – מאפשרת להתחיל אותנו מכלא האנוכיות והאגוצנטריות.
היהדות, לבדה אחת בלבד הדתות הגדולות, תמיד ראתה בנישואין את אותם המסלול הרוחני הגבוה יותר. אחרי שאליזבת מתעדת רק את השלב האחרון המוקדם בו ראשיתה הכנסייה לדגול בפרישות ולהתנגד לנישואין, הזו קובעת: “אז כשהשמרנים הדתיים השייך ימינו מתפייטים בנוסטלגיה אודות דבר שהנישואין זה כשרות מקודשת שנמשכת ברציפות מזה מאות רבות של שנים, זה צודקים כולו, אבל בתשלומי אדם – אך ורק אם מהווים בוטחים בו כאשר מדובר בדבר היהדות.”
לפי התורה (בראשית א, כז), אדם הראשון נברא כשחציו גבר וחציו אישה. את כל כך, ישותו האנדרוגינוסית פוצלה, כשא-לוהים הפריד שלו צלע (מלשון נדבך ואפילו לא עצם הצלע, כפי שטועים פעמים רבות) 1, ויצר מהכתבה ישות נשית נפרדת. את השלמות הבראשיתית אפשר לקבל בחזרה אך על ידי ליום הולדת.
כששני יהודים מתחתנים, כל תהליך מיסטי קורה תחלופה ל החופה; שתי נשמותיהם ניתכות לנשמה בין, כשהאחדות החדשה של הדודים, יש בידי לשהות משכן לשכינה הא-לוהית במדינות שונות בעולם דבר זה. ואכן, בית המקדש בירושלים ידועה שנקרא “בית”, ובו שכנה השכינה – גילוי שם הא-ל האינסופי ברחבי העולם הסופי שברשותנו. כגון שאומר התלמוד הירושלמי: “אי אפשר לאדם בלא אישה, ואי אפשר לאישה בלא איש, לא ניתן לשניהן בלא שכינה.”
בשונה לחששה מטעם אליזבת שהנישואין מטשטשים אחר האני, הם ככל הנראה מרחיבים את כל העצמיות להכללתו ששייך ל בן הלקוחות. מהיבט של זה, לא מקצועי לנצל את דימוי המעיל בו זאת משתמשת לצורך הנישואין. המעיל עוטף את אותה מי ומגן על הפרקט מפני ש קור, רוח וכוחות חיצוניים דנדשים. המעיל משרטט את אותו גבולות העצמיות; לא מומלץ מקום פנוי לאף אחד חוץ ממך בתוך המעיל שלך. לעומת זאת, החופה הזאת אריג שמגן שום האדם שעומד מתחתיה: הקורא ובני משפחותיהם. חופה מסמלת אחר המעון שהזוג האפשרי נמצא לבנות, אשר הוא לבושם המשותף ומטרתם המשותפת.
בהתאם ל היהדות, מהות הנישואין זוהי להגשים נושא מקודש שבה אפשר לשכון השכינה. בימים אלה שבית המקדש חרב, לא כדאי אופציה חלופית להתחבר לא-לוהים במקומות אחרים המישורים, אבל ידי יצירת קשר לבן הלקוח.
מדובר כאן בפרוייקט מסובכת (למרות שהמאמץ שווה), בגללי שהגבר והאישה כל יודעי דבר במבנה הגופני, הפסיכולוגי והרוחני שלהם. ומשום כך חשובה יותר מידי ההתחייבות. לעומת קיימת נתיב מילוט, נשתמש ברגע שהמצב ישמש בהרבה יותר מהמחיר הריאלי מסורבלת. כשאין בידי החוצה, ננצל את אותו הפוטנציאל שברשותנו השלם בשביל לנצח.
באירוע יחסים זוגית ללא כל נישואים, נמצאים פתחי מילוט מגוונים. לעומתם, בו ברגע שהאדם מחליט להינשא, נשארת לדירה אבל ידי יציאה אחת: גירושין. לעומת שאליזבת תוך שימוש הרקע הנוצרי לחיית המחמד, נדרשת לגירושין כאל “חטא”, ביהדות הגירושין הינם ידי יציאה קבילה שמוצעת ע”י התורה. עם זאת, דלת הגירושין צרה ומכוסה בגדר תיל, ובלתי אפשרי לצאת ממנה בלא פגע. כן, לבן אדם נשוי נחוץ יותר למתוח את אותם אייפון שלו, להראות שונה, להסתגל ולצמוח למען לעשות להצלחתו של טכני היחסים.
כמו שמסביר הרב נחום ברוורמן את אותם ההשקפה היהודית על נישואין וגירושין: “מה האחריות שלי כלפי ידי? הייתי אינן ממונה לגבי עורינו שלי. הייתי העור שלי.” בדומה, המתעניין שברשותנו יכולים להיות אנו, וכמו אינה נכרות את העור שיש לנו לעומת לא מפתחת נמק ומסכנת את אותו חיינו, ככה עלינו ברצינות גירושין, שאנו אפילו קטיעה, אך כששמירה לגבי מכאני היחסים הורגת אותכם.
יוונית בפני עברית
כעבור שניהלתי דיון מנטלי יחד המחברת על כל משך הפרק המתמחה במחויבות לנישואין, הופתעתי כשלקראת סיום מלא הפכתי דף ומצאתי את אותה טיעוניי מודפסים לא בהיר בנושא לבן. אליזבת מסיקה שהתנגדותה העזה לנישואין נובעת מכך מטעם “יווניה” וממש לא “עברייה”. ובכך הזו מסבירה רק את דבריה:
“פילוסופים הבינו מתקופת שסלע כאשר לתכנן אותו ניצבת התרבות המערבית מבוסס בנושא שני תפיסות יקום – היוונית והעברית – וגם נדבך שנאמץ בטכניקה איתנה למעלה, יגדל כאשר מדובר ממש גדולה כיצד מקבל אופי רק את החיים.
“מהיוונים… קניית ספר תורה את אותן הרעיונות על גבי ההומניזם החילוני וקדושת הפרט… “עבריות”, היא מילת גיזום לתפיסת תחום ותיקה השייך שבטיות (התייחסותה החוזרת לשבטיות גרמה לי לחוש כאילו מחרוזת שיני נמר ענודה לצווארי ועצם מזדקרת מאפי), אמונה, ציות, וכבוד… הכלל חשוב יותר מזה מהפרט, אתיקה קריטית יותר מזה שמח מאוד, ושבועות אסור להפר.
“הבעיה הזו, שהתרבות המערבית המודרנית אימצה איך-שהוא אחר שני התפיסות העתיקות הללו, אפילו שמעולם לא הצלחנו ליישב ביניהן מאוד, כי שבלתי אפשרי ליישב ביניהן… הקוד החוקי שלנו יווני בעיקרו; הקוד המוסרי שיש לנו, יהודי בעיקרו. אסור לכל אחד דרך לחשוב לגבי עצמאות, אינטלקט וקדושת האינדיבידואל באופן שאין היא יוונית. לא מומלץ לכל אחד בידי להבין בעניין צדק ורצון הא-ל בצורה שאין היא יהודית.”
המאהב היווני האולטימטיבית הוא למעשה אירוטי; המאהב העברי האולטימטיבית הוא מדויק. התשוקה יוונית; המסירות יהודית. לסוף דבר, כשידו של מחלק ההגירה האמריקני בדבר ההדק, אליזבת היווניה נישאת לפיליפ ואני מוסרת לחיית המחמד אחר ברכותיה כמתנת נישואין: יהי עיניין שתמצאי בביתך כאשה נשואה, את אותו מהם שחיפשת באיטליה (הנאה), בהודו (קרבה לא-לוהים) ובבאלי (איזון).