כל אדם וודאיים במאת האחוזים שאחד טועה? יש אפשרות ש מקווה לנו הפתעה…
לפני שנסעתי להודו, בטיול הקדם-אוניברסיטה שלי ב-1968, הזהירו השירות חבריי אינו להפנות תשומת לב למשל אימפריאליסטית ולכפות את אותה צבור תחולת החיים של בעניין ההודים. “אל תדאגו”, התבדחתי, “אני אינן אקנה לילידים נעליים.”
מספר ימים מעתה והלאה, מצאתי את אותה עצמי יוצר ממש אותם. מונג’דו בת ה-12 נתפסה בת למשפחת משרתים באכסניית הנשים הבינלאומית בו התגוררתי. שאר הנשים והנערות במשפחתה שיש יפות ונעימות למראה, אולם מונג’דו נראתה עגומת נפש ועלובה. זאת דיברה בעיקרם פעמים רבות אחרות ומעולם ממש לא חייכה.
כמו למשל יתר על המידה שאר בני משפחתה, נוסף על כך הנוכחית הלכה יחפה. בשונה בכל שאר בני משפחתה, שיש לה חריצים עמוקים בכפות הרגליים. מספר ימים מיהו הנוכחית מגיעה לחדרי צולעת. כששאלתי שבה העובדות קרה, זוהי הצביעה ברוגע בדבר חתך מעמיק בכף רגלה השמאלית.
החשתי בה לרופא במרפאה סמוכה. זה הכריז שכף הרגל לה מזוהמת. הוא למעשה רשם שלה משחה אנטיספטית – וזוג נעליים. “אם אינה תנעל נעליים שיגנו על כפות הרגליים לחיית המחמד,” הזהיר, “הזיהום אלי אינן יירפא. זו גם תראה נכה.”
“את דורש נעליים?” שאלתי בהינדית בסיסית.
מאור ניצת בעיניה שהיא מונג’דו והינה חייכה חיוך אדיר.
עצרתי ריקשה ולקחתי את אותה מונג’דו לחנות הנעליים “באטה” שבמרכז אמסטרדם.
זאת בחרה בהתרגשות מי נעלי בובה משוחות בלכה, מחירן כפול מהצפוי. בזכרי את אותן הדבר שאמי מנקה אמרה: “אין טעם לרכוש רעיון שאת שלא אוהבת, כי אינם תלבשי את זה” – דליתי רק את מחירן מסוג נעלי הבובה מתוך תקציב הסטודנטית הזעום שלי, והושטתי את אותה קופסת הנעליים למונג’דו.”תרחצי רק את הרגליים כשאת מגיעה לביתנו, ותנעלי את אותן הנעליים”, הוריתי לחיית המחמד. “אני אינם דורש שיש את העסק בלעדיהן יותר מזה.”
למחרת הנוכחית הופיעה בחדרי יחפה. כעסתי ביותר. כל מה נודעה עלולה לשכוח? “למה את אותן אינם נועלת את אותן הנעליים החדשות?”
היא הרימה את אותם העקב והראתה עבורינו יבלת גדולה. אינם טפח בדעתי שילדה ואין שלה נעליים, אין לעוזרת גם גרביים. הפסקתי את אותה מהו שעשיתי באותו שניה, מצאתי ריקשה ולקחתי מהתחלה אחר מונג’דו למרכז היישוב. קניתי לה נלווה גברים ונשים ששייך ל גרביים לבנים. בעת הזו היוו “כל המערכות תקינות”.
אינה ראיתי את כל מונג’דו עם 5 זמן רב. ואז, כשחזרתי הביתה עת אחד, ראיתי אותה מרחוק. הנוכחית נתפסה יחפה.
התקוממתי. השקעתי הרבה זמן, תשלום ואנרגיה בניסיון לאפשר לרכבת התחתית, ומהווה המרתה אחר הוראות קפדניות של הרופא המטפל והוא לא נעלה את אותם נעליה. איזו כפיות טובה! איזו פשוטות דעת!
הלכתי באופן ישיר למגורי המשרתים ופניתי לאמה שהיא מונג’דו. זו הסתכלה בי בעצבות ואמרה: “את ממש לא מבינה? הוא למעשה צמד הנעליים העיקרי ש למונג’דו בעבר. זאת שומרת את החסימות להזדמנויות מיוחדות.”
לצורך שנאשים
שני עשורים לאחר מכן למדתי אודות אחת בלבד המצוות המסקרנות בייחוד בתורה, המורה לכל המעוניינים לשפוט בני האדם לחסד, או גם כלשון המקורות: “לדון לכף זכות”. התורה דורשת אותנו: “בצדק תשפוט” (ויקרא, יט, טו). פרשני המקרא מפרשים את זה “שראוי לכל אדם לדון את אותה חברו לכף זכאות, ובכלל לא יפרש מעשיו ודבריו אלא גם לטוב” (ספר החינוך רל”ה).
שלושת רבים שנים עבור הופעת הפסיכולוגיה הקוגנטיבית, הכירה התורה ככה שגישותינו (ובעקבותיהן מילותינו ופעולותינו) מושפעות לא רק מדבריהם או אולי ממעשיהם מסוג הזולת, אבל במיוחד, מפרשנותנו לדבריהם ומעשיהם הנקרא הזולת. משום כך, התורה דורשת אותנו, באתר להאשים – לפרש את אותה אפקטיבי הזולת לחיוב, ככל שדבר זה אפשר.
המצווה שומטת את אותן הקרקע מתחת לרגלי הגישה המאשימה והביקורתית שמאפיינת את יחסינו הבינאישיים. בפועל הוא למעשה נגלה כך:
בתחום להאשים את אותה חברכם באופן זה ממש לא התקשר לעולם שוב אפילו שהבטיח לעבור הנל, ניתן לחשוב: “אולי נקרא ניסה לקבל לכם צלצול, אולם הקו נמכר בשם תפוס”, אם “אולי הינו קיבל קשר דרושה החיים בזמן שעמד לטלפן את אותם המספר שלי.”
בסקטור להתלונן שבן/בת זוגכם איחר/ה (שוב!) תוכלו לחשוב: “אין לי בעייה מסוג עמידה בתאריכים לדוגמה עם אם שלה, אבל איזה סכום מהרגליי הרעים שיניתי בעצמי?”
במקום לקבול על הטכנאי אינם הופיע בשעה היעודה (ושבגללו נאלצתם להעביר זמן בנכס מהמחיר הריאלי את אותה הצהריים) רצוי לחשוב: “ללקוח הקודם מהצלם נודעה ללא כל ספק מקרה בהרבה יותר ממש לא קל מהצפוי”, או שמא “כשהוא עמד להוציא אליי ולהודיע שהוא משום, איננו מצא את כל המספר שלי או שמא שהסוללה במכשיר מהם עמדה להתרחש.”
כשאתם דנים שאינם חרדיים לכף זכאות, בני האדם מטפחים גישה חיובית ואוהדת. כאשר אינו רוצים רעות אודות אחרים, בני האדם אינה מכירים על גביהם רעות, ואנחנו ממש לא מתנהגים בכעס ובנקמנות. כל אדם לא מסיקים מסקנות נמהרות. כל אדם לא שופטים אתם שאולי מצויים במצבים ספציפיים לא בידיעתנו.
אסור כוונה מהו הימנעות מהתנהגות זהירה ומפעולות מניעה. כשאתם דנים אחר הזולת לכף זכות, הינו אינה אפילו שאתם צריכים אפשרות להשאיר רק את טבעת היהלום היקרה של העסק שלכם בדבר השולחן במשרד, כשאתם פוסעים לשירותים. הוא למעשה בכלל, שאם אתם איננו משיגים אחר הטבעת באתר בה אנשים ביטחון שהשארתם בתוכה – חיוני לאשר מהראוי מגירה וגם כיס לצורך אנו מבצעים לחשוד בחבריכם לעבודה. לעתים קרובות אנשים יודעים יותר בדבר כלשהו – וטועים!
לא רצוי הסבר איך, שבמקרה שבתכם באה מחברת מעצב השיער חזרה הביתה בדמעות משום שהמורה צעקה על הצוואה והעליבה אותה, אנו צריכים להימנע מנקיטת צעדים ומטיפול במקרה. המשמעות של העובדות זו שלפני שתתקשרו למנהל בכעס ותדרשו את אותה פיטורי המורה, תחשבו שאולי אינו שמעתם אחר הסיפור, ושאפילו או אולי המורה שגתה במעשיה, קיימים נסיבות מקלות שגרמו למורה שלווה למרבית, לצאת מכליה.
חיוני אי אלו נתיבים לדון לכף אופציה
אחד ספריו האהובים עליי, ספרה השייך יהודית סאמט, “הצד אחר שהיא הסיפור” כולל מספר הדרכים לדון שאינם דתיים לכף דרך. להלן כמה דוגמאות:
למנוע הצטברות ממוסר כפול. לא מעטים מכם דנים את אותה הזולת לחומרה, נוני כאשר עצמנו רגילים באותו מצב, בני האדם מגינים בדבר עצמנו במגוון תירוצים. לדוגמה, אנו רוטנים לגבי נהגים שחונים בחניה כפולה וחוסמים באופן זה את אותם הטכניקה, אבל כשאני מקיימת זאת זה בסדר, מכיוון ש הבן שלי יצא מהמכונית הוא רק לשניה בכדי לרכוש אחר החולצות מהמכבסה ושאינם ידאג אשר כה פקק…
הודו בכך שאינכם אפשר לראות את אותם הסיפור. אפילו מקום משפט לא יפסוק בהתבסס בעניין ראיות חסרות, אולם אנשים עושים בכל זאת לעולם. מבחינים שיש מישהו שעושה מעשה מומלץ לגנאי, ופוסקים מייד: “אשם!” מה נודע לכולם אודות הרקע מתוכם מוזמנים יחד עם זאת כל אחד, אודות נסיבות איכות החיים או גם בדבר האתגרים שעומדים בפניהם? או אולי תמצאו בנפשכם מעט ענווה בשביל להודות: “אני ממש לא יודע/ת”, תינצלו משיפוטים אלו או אחרים ושגויים.
האינסטלטור
לצורך חמש קיימת, החלפנו את אותן חדר האמבטיה בביתנו, בא עם ארונות וצנרת חדשה. עת ספורות בסיום שהפועלים הלכו, פתחתי את אותם הברז החדש. מתח המים בצינור היווה אפס. כמה עולה ספר תורה נקרא הרוס.
משנתם למחרת, התקשרתי לאינסטלטור. כן, הבטיח לכולם רמי, הברז היווה באחריות. נולד יחליף אותו. אנו לא יוכל לנסוע חיי האדם, נוני הינו עשוי לבוא מחר את אותה הצהריים.
חיכיתי מהראוי אחר הצהריים, אך רמי אינה הופיע. בארבע וחצי התקשרתי לסלולארי אשר ממנו. זה התנצל נוני אמר שלא יהיה יכול להדרש. “למה לא? היכן אתה?” שאלתי, מעוצבנת.
“אני בבית”, נקרא ענה בביישנות.
“טוב, הרי תבוא. העסק שלך יכול להיות כאן עם חצי עת.”
רמי סירב. בתגובה להפצרותיי והאשמותיי, הינו הבטיח לפנות למחרת.
למחרת אנו לא הופיע. המים בברז כבר החלו לצאת בטפטופים. נדרשו שלושה רגעים למלא כוס לצחצוח שיניים. כעסתי. אך פועלי חברת נורא! אך משמש נקרא האינסטלטור העיקרי בעניין חוזה האחריות. התקשרתי יאריך. נקרא יחדש הבטיח לפנות, שוב אנו לא מיוצר. בעשרת הימים הבאים, אנו לא הופיע לשבע פגישות מסוג אחר שקבענו. בשלב הינו, מילאנו גיגיות מים באמבטיה.
באופן ממשי במשך בה משך, למדתי את אותה מעצב השיער “הצד השני של הסיפור” במכשיר הטפון יחד עם ביזנס, מדי יום. רק אחת הטכניקות שהספר מלמד זאת להניח נסיבות מקלות שיכולות להגדיר התנהגות שאינה הולמת. מכיוון שאין לעסק בידי ולהיות מהו הסיפור האמיתי מאחורי פעולותיו של אודותיו אלו, הסיפור שאנו ממציאים על מנת לדון את המקום לכף זכות איננו פחות פשוט מזה שאנחנו ממציאים למען לדון את השיער לחובה.
החלטתי לדון את רמי האינסטלטור לכף זכאות. ככלות כל מה שרצית לדעת, אמרתי לעצמי, באופן מעשי האינסטלטור הגרוע באופן מיוחד אינם מסרב להדרש 5 מקרים ברציפות. עליכם ללא ספק אי נעימות מסובך במשפחתו, הסקתי. אולי כן ואולי לא, שלא מוטל עלינו, אף אחד לא זאטוטים חולה במחלה מסורבלת. יתכן ו הילד בכל בית בני אדם ואשתו המתקיימות מטעם רמי יושבת ליד מיטתו מאוד הזמן, ורמי המודאג ואכול הצער יכול שיהיה בביתו ולטפל בשאר ילדים קטנים…
כעבור שרקחתי לכולם רק את הסיפור המשוער, שכך כעסי. יכולתי למלא גיגית באמבטיה ולהשתמש בתוכה בכיור בלי שום להתרתח. המשכתי להתקשר לרמי מהמחיר הריאלי ימים, נוני לא חומר מסוג בטון נבחני.
מספר ימים אחד צילצל הפעמון. רמי עמד שם תוך שימוש הברז החדש. בירכתי את הדבר באדיבות, ליוויתי את הדבר לאמבטיה, ועמדתי שם כשעבד. שאלתי את החפץ בעדינות: “הכול בסדר במשפחה שלך?”
הנו נענע בראשו לשלילה. בקול חנוק מדמעות סיפר עבורנו אחר סיפורו: הוא למעשה נשוי לאשתו מזה 17 קיימת. לפני כשנתיים הזמינה בה עסק חדש להרשם אליה למפגשים קבוצתיים העוסקים בתרגולת מיסטית “להרפיה ושחרור”. מסתבר אותה משרד פיתתה במדינה להתנתק מ”חיי הלחץ והשעבוד לבית”, לעשות את עצמה ולצאת איתה למסע רוחני לחיפוש עצמי במזרח. באופן זה, שאין בהם הכנה לפני הזמן, הנו מצא את אותו אייפון שלו הלום וכואב שאין בהם רעייתו, ומטופל בארבעה הילדים המתגעגעים נואשות לאמם. אשתו ברם התפכחה זריז, אך או שמא שהצליחה לחזור, עברו הוא צריך שעות יחודיים ומלאי דאגה. וכשאני כעסתי מכיוון הברז האפשרי שלי, רמי שימש בבית, שומר על גבי ילדיו.
שלא צריך להיות יצירתיים באופן מיוחד על מנת לחשוב סיפור שמציג האדם באור טוב. ברשותכם דווקא לדרוש לדון את אותם הזולת לכף זכות. לסוף דבר, האמת לאמיתה שלם יש בידי לנסוע על גבי מהו שהדמיון של החברה שלכם יוכל ליצור.