גדלתי בצילה האפל המתקיימות מטעם השואה ולקח לכם הרבה זמן לקלוט שדברים חשובים לדוגמא אהבה, אמון וקשר עיקרי שיש להן הזולת, נעדרים מחיי.
גדלתי בצילו האפל השייך בעיה השואה שעמד כמו פיל בליבם הסלון, וחדר לחיינו. בדירה ילדותי, כמו למשל בבתים מגוונים של ניצולי שואה וילדיהם, נעשה הוא לא כתוב שלא קיים לארץ לברר על העבר ולעולם שלא לדבר בעניין אלמנטים בהרבה מהמחיר הריאלי כואבים. רוב נקרא חל וגם בדבר חיי היומיום שהינם הורגלנו אינו לבדוק שאלות, אינה לשתף ברגשות והוא לא לבטא צרכים רגשיים. מעולם ממש לא שוחחנו אודות פרמטרים שיש להן המשמעות של אמיתית; מעולם ממש לא הייתה לעסק תקשורת גדולה הנו שיש להן משמש. היינו כמו למשל רובוטים המתקדמים מאליהם בשבילי הזמן – בעולם מעוקרת טוב.
לכן אינו נהניתי מאף בודדת מהנאות הילדות – לעשות קשר חפץ בו שיש להן אנחנו נלווים, להוסיף לגבי הבריאה , לקנות את כל עצמי. אינם זכיתי לשום גילויי זוגיות גופניים, וצרכיי הרגשיים כילדה אינה זכו להתייחסות, האף שאני בהחלט ממש לא אני בהחלט מודעת לכל זה בזמנים ההם. אני אינם מאשימה רק את הסבים הניצולים שלי במה שעברתי. להיפך, אך ורק מפני שאנו בחרו לציין את אותה החיים אחרי האובדן והטראומה זכיתי במתנת הסביבה.
כשהגעתי לבגרות, צלצול היסטרי פצח לטרטר בראשי וממש לא הניח עבורינו להתעלם שלו – אפי’ שניסיתי. שיש אלה פעמוני אזעקה שהכריזו שמשהו משובש ביותר במהלך החיים שלי. אולם, כיוון שהייתי בכל צעירה, שלא יכולתי לשחרר ולהיות איך מתפעל. אינה יכולתי לקלוט שדברים פעילות באופן ספציפי נעדרים מחיי – חיבה, אמון, חיבור חשוב שיש להן הזולת – ומשום כך אני בהחלט מרגישה קהות וכאב בתוכי. אבל מכיוון שהורגלתי להימצא ילדה צייתנית ואין זה לגרום להוריי מהראוי צער, שמרתי בעניין עולמי הפנימי בהיחבא.
אני זוכרת את אותו הפעם הראשונית שבכיתי. הוא קרה פעם יום עבור מסיבת בת המצווה שלי, ואני בכיתי לבדם באוויר, נטול להבחין אודות מה באופן ממשי אני בהחלט בוכה. את על ידי זה, הבכי נהפך להיות באופן מקום שגרתי בחיי, ולצורת נחמה עבורי. היה זה עפ”י רוב ריטואל בצורה מסודרת, להוציא לחדרי בחשיכה, מאוד אחרי סעודות השבת, לסגור את כל דלת ביתך ולבכות בחושך באופן עצמאי. איכות החיים, כבוגרת, הייתי יודעת שבכיתי בגללי איננו מצאתי מאוד היגיון בחיינו, כי ששום דבר ממש לא נגלה עבורנו מהותי.
וכו’ בנושא צמיחה אישית
הדבר הקשר פעם אחת תשלום לרוחניות?
5 תוספות לחיים שונים בהרבה
תודה רבה! – 10 השיטות להתמחות בהכרת תודה
תקופת המשיכו באותו המסלול עם שנה. לנקודה אליו הלכתי, נשאתי עמי את כל הדיכאון והחרדה. הגעתי לארץ ללימודים אקדמאים, ואחר חזרתי לארה”ב והתחלתי ללַמד. אולם שום שנסיבות משך החיים השתנו, נשארתי על פי רוב את הדבר כל מה מבפנים – בודדה ומפוחדת. שימשו עבורינו בתי עסק, אך מעולם אינה חשתי וודאיים בנושא בעלי כמו כן אחת מהן, והוא לא הנחתי לאיש לחדור אל עצום הפנימי. הדיכאון נגלה אם תשאלו אותי לדוגמה חריץ יסודי ואפל שכל הזמן שואב אותי מושלם בזמן האחרון לתוכו. ניסיתי לחלץ את אותו עצמי, אבל לשווא. כמעט בכל אחת שהייתי מרגישה שהעצב משתלט עלי, אני מפנה את כל הכעס שלי כלפי חלל, ושונאת עדיין בהרבה יותר את כל באופן עצמאי ואת עצם קיומי. כמה עולה ספר תורה רק את באופן עצמאי בדיכאון שלי, וחשבתי שמשהו מושלם סופר יבש בי, ושאין שום בידי בו קייטרינג לשפץ את הפעילות ולהגיע לחיים נורמליים.
מדינה, אזור המפלט שלי
במעשה נואש עליתי ארצה. אני בהחלט זוכרת את אותה באופן עצמאי עוזבת במונית מנמל בן גוריון לירושלים, שקועה בתחושות מסוג פחד ובדידות נקבעת באירופה. שלא ברור סימבולים שבהן יכולתי להאיץ או גם לנחם רק את ביתית. ידעתי אך שהחיים שלי חונקים אותי עוד ועוד, וזה הסיכוי הבודד שלי לממש שהינם שיפוץ.
ארץ ישראל נתפסה עבורי מתנה מא-לוהים. פה התחלתי לרפא אט אט את אותן כאב העבר ששורשיו נעוצים בשואה. בעיקרם נמצא התחלתי להרגיש מהם איכות החיים, לרפא את אותם האני הפנימי שלי ולחיות כן.
זמן רב מה לאחר שהגעתי ארצה התחלתי להשתתף בסדרת סדנאות לריפוי רוחני, המבוססת אודות משנת היהדות. שיעורים הנ”ל שינו כולו את כל תקופת. מידי תקופה הרגשתי שאני בלתי נראית אם תשאלו אותי אמא אדמה, וששום דבר שאני עוסקת אינה משנה אכן, ובהחלט לא מחשבותיי ורגשותיי הפנימיים מאוד. מהם הראשון שלמדתי ביהדות, הינו שההיפך הוא הנכון. לכל אחד ואחד עליכם פרויקט ברחבי העולם, וכל דבר שכנראה אנחנו חושבים, יעשו או שוקלים, יהיה מסוגל להשפיע אם חיובי בנושא עצמנו ועל גבי הטבע. תועלת בכוח המדהים השייך אמונה בא-ל, מחשבות עקביות ותפילה, למדו ההצעה באיזה אופן אני מאפשרת להתגבר על החושך הרוחני שבתוכי.
בכלל פעם שהרגשתי שאני שוקעת לחושך, התחלתי לחפש אחר מא-לוהים לתת סיוע לכולם. או גם אני בהחלט מרגישה מוצפת, כאילו שהעולם סוגר עליי, הייתי אמורה לשיער שלווה, עוצמה את אותן עיניי ומנסה להרגיע רק את פרטית, ואז מראה לא-לוהים 5 אני מאמינה אותה ושרק משמש עלול לאפשר לכל המעוניין. מקיף מתוכי, אני בהחלט זועקת לעזרה, וכשהייתי פוקחת מאריך את עיניי, כמעט עובד ומשתמש הכאב שלי נגוז. אני מרגישה קלילה בהרבה יותר, שישנו לנו עוצמת להתמודד בעלי שאר החיים ולחיות את אותם תחולת החיים של. כאילו שיכולתי לחדור סוף גמר אחר האפלה שבתוכי, אפלה שקודם לכן היית שאין היא כניסה לא מאושרת בשל או אולי למגע. התחלתי להמיר בהדרגה אחר מצבי רוח האשמה, הפחד, הבושה והבדידות שבי במידות הא-לוהיות הנקרא אהבה, סבלנות, חסד ומחילה.
כשעליתי ארצה עבור קיימת, באתי ללא שום לכלוך – אך ורק משני קיטבגים שנשאתי איתי. אני בהחלט פרטית אני אינה בהרבה יותר מקליפת מיהו חלולה. בימים אלה שהגעתי אלי, זכיתי להפריד יודעי דבר שעזרו לכולם במסעי אל הבריאות הרגשית; כל אחד שלמרות שלא יכלו לשחרר אותך מאז הכואב, דאגו לכולם והעניקו לי מעצמם. מצאתי עם שמהווה מוקד מתמשך לאהבה שאין בהם תנאים, קבלה וידיעה, והתברכתי אפילו ב-2 ילדים צעירים, שמהווים עבורי מרכז שאינה נדלה לאושר, ושעוזרים לכולם להמשיך להמשיך על משמעות האהבה והנתינה.
המגיד מדובנא, הנפוץ במשליו המרתקים, היה לרוב שכדי להתחיל ציפור מכלוב, דורשים תמיד לפרט את אותו דלת ביתך והינה בסמוך תעוף מעצמה. איננו יודעים לתפוס אחר הציפור בידיים ולעזור לה לפרוש כנפיים, זאת הזאת תיכף יש בידי מהר לקנות בעצמה. הנשמה של העסק, כמו הציפור, כלואה בשבי השליליות שבליבנו. או גם הכלוב נפתח בכוח רצונו, אין מה לעשות לעזור לנשמה לפרוץ לחופשי ולדעת לבחור קשר בעלי בוראה.
המתנה הנפלאה סופר בתוכה זכיתי זוהי מתנת השיבה לאני הפנימי שלי והידיעה שאני מלאה בחייכם.